אנשים יקרים,
שמי מרב ונדר אושר מבקעות. אני יוצאת בקריאה ובקשה מכל ליבי לעזרה. לא קל לי, אבל לא נותרה בי הברירה. אני שבורה לרסיסים. אני בת שכולה מגיל 16 וחצי. כבר מגיל זה פגשתי בעולם השחור של השכול הקשה.
אבא שלי, אבי אושר, נרצח באכזריות עם מצ'טה של גדיד תמרים בשנת 1991 ע"י הפועל שלו. אבי אושר הי"ד היה מלח הארץ, בן ללוחמי ההגנה שהגיעו מפולין והקימו משק ברעננה, וכך הוא חונך למסירות ואהבת ארץ ישראל. חלומו היה להגיע ולהתיישב.
אבי אושר הי"ד היה אדם מיוחד, אדם עם לב רחב ושמח שאהב והעריך כל אדם באשר הוא אדם, אדם ישר. תמיד עזר לכל מי שביקש בכל שעה ושימח כל מי שבסביבתו. אבי הגיע מרעננה לבקעת הירדן והתיישב עם אילת ז"ל, מורה מוערכת שחינכה לאורך השנים אלפי ילדים.
אבי הגיע מתוך שליחות אידיאליסטית להפריח את השממה, ובשנת 76' התיישבו במושב בקעות. אבי היה חקלאי ומדריך חקלאות מצטיין שגידל את פרי האדמה בנאמנות ואהבה ואף המציא פתרונות חקלאות יצירתיים, בנה את ביתו במושב, שתל עצים בחצר וניהל את העיבודים החקלאיים של המושב שנים רבות ואת משק הענבים. הוא עשה זאת באהבה עצומה והקריב לכך שעות רבות — איש של אדמה.
בעודו בגיל 40 יצא בבוקר כמנהל מטע תמרים של מושב משואה, שם ארב לו בן העוולה ובערמומיות רבה בטענה שיש פיצוץ בצינור השקיה התנפל עליו ושחט אותו. הרוצח לא הסתפק בדקירה אחת אלא חורר את גופו ב-14 דקירות קטלניות. אבי ניסה להילחם בכל כוחו אך הובס. הרוצח קשר את גופתו וזרק אותה לטנדר של אבי, החביא את הרכב כדי להקשות על מציאתה וגנב את נשקו. לאחר יומיים של חיפושים התגלתה גופתו.
לאחר שנה מהרצח נתפס הרוצח לאחר שירה עם נשקו של אבי על רנו צבאית מהחושה בה גר על כביש הג'יפטליק בבקעה. הוא הודה ברצח ונכלא. עולמי בתור נערה חרב עלי. חיי מאז המשיכו בקשיים רבים וניסיתי לשרוד את יתמותי עם קשיים בצל הרצח והשלכות השכול הקשה שריסק את חיי.
בשנת 2013 שוחרר הרוצח במחווה ללא תמורה, טרם סיים לרצות את מאסרו. הוא הוחזר לאותו בית ומקום ממנו יצא בבוקר הרצח, פתח עסק לשטיפת רכבים, עסק לעבודות עפר, שיפר תנאי מחייתו ובייתו עם מענקים מהרשות הפלסטינית ותקציב חודשי. הוא מסתובב עם רכב יוקרתי כאילו מעולם לא קרה דבר, בחופשיות ברחבי הבקעה ואף התחזה וניסה לא פעם להתקבל לעבודות במושבים. תמיד דאגתי להזהיר את החקלאים מפניו. חי כמלך — ואין זו הגזמה.
ניסיתי להילחם שלא ישוחרר בכל כוחי. נלחמתי גם שלא יוחזר לבקעה שאבי כל כך אהב — אבל זה לא צלח. בתגובה לכך באותה שנה זו גם החלטנו, אני ובעלי, לחזור לבית במושב ולהפריח את נחלת ההורים. רצינו להחזיר את הכבוד האבוד שנרמס למלח הארץ ולמשפחה. התחלנו מאפס, השקענו בדבר את חיינו — כל מה שהיה לנו כדי להפעיל את המשק, הכל לבדנו. לקחנו הלוואות וטיפלנו במשק וגידלנו ענבים.
לצערי, לאחר כמה שנים בני הנער חלה במחלה נוירולוגית נדירה ששיתקה רגליו לתקופה של שנה ונאלצנו לעזוב את הטיפול במשק ולהיות איתו בבתי חולים ובהמשך בשיקום ארוך עם לינה עד שעמד על רגליו חזרה. בזמן זה החמירה מחלת יתר פעילות בלוטת התריס שתקפה אותי באופן הקשה ביותר ובעלי נאלץ להפסיק לעבוד בתקופה זו.
בהמשך שיקום הבן ויום לאחר מאבקנו שבני יחזור ללכת, הובהלתי לניתוח חירום להסרת בלוטת התריס. לצערי, אחרי זמן לא רב התגלה כי הניתוח כשל ובלוטת הסידן נכרתה גם. מאז אני מתמודדת עם חוסר סידן קשה ובעיות בלב, ועם הזמן גופי משתתק ואני עם קשיי הליכה. אני לוקחת כמויות סידן כדי להמשיך לשרוד.
מצבי אינו מאפשר לי לעבוד ובעלי נותר המפרנס היחידי, עושה מה שביכולתו כדי שנוכל להתקיים בקושי רב. הגענו למצב עוני ועיקולים על הבנקים. אמי נפטרה לאחר כמה שנים בביתה, נותרתי יורשת המשק והבית בו גדלתי, אבל חובות נוספים של אמי נפלו על כתפיי. בשל כך ויחד עם החובות שלנו ומחלתי קרסנו. מצאנו את עצמנו שבורים, כואבים, מנסים לאסוף את השברים ללא הצלחה.
במשך 4 שנים כל האופציות למצבנו נבדקו ביסודיות ומכל כיוון. בתחילה ניסינו לעשות הכל כדי להתמודד עם התשלומים, מכרנו כל מה שיכולנו, ניסינו לשלם מה שאפשר כל חודש — אבל זה הגיע למצב של מחסור במזון. נותרנו ללא רכב גם ולא יכולנו עוד והגענו להתמוטטות כלכלית קשה.
הבית של אבא שלי זה הכל בשבילי. הבית נותר כפי שעזב אותו — לא הצלחנו להגיע לשיפוץ מינימלי ומצבו הדרדר. ניסינו הרבה דרכים לגשר על המצב אך הכל נכשל. זה הגיע למצב שהמשק של ההורים בסכנה גדולה לכונס נכסים. ועולמי חרב עלי — המקום האהוב על אבי שהשקיע בו את יהבו וחייו ולא הספיק לממשו כמתיישב עד לרגע הרצחו — בסכנה. בשבילי אבא שלי קבור מתחת לעצים ששתל בחצר עם חלומותיו.
אני מתחננת בפני כל מי שיכול לעזור לנו לצאת מהמצב ולתת לנו עזרה לפדות את החובות ולסייע לנו לצאת מהמצב הכלכלי הקשה ולהציל אותנו מהשבר הגדול.
המחשבה שאאבד את הזיכרון היחידי שנשאר לי מההורים שלי ולא אוכל לחיות בו לא מאפשרת לי להצליח לנשום.
אני לא קיבלתי מעולם שום סיוע ושום קצבה מהמדינה ולא מקבלת דבר.
אנחנו אנשים פשוטים וצנועים וכל בקשתי להציל את משפחתי הקטנה שמתקיימת בשל המצב בקושי רב.
לצערנו אין מי שיסייע לנו להיחלץ מהמצב הזה, ואני באפיסת כוחות נפשיים להיאבק למען עזרה למה שנשאר מאדם יחיד ומיוחד שיצא בבוקר לעבודה ולא שב — רק בגלל שהוא יהודי.
קשה להכיל שבית של מתיישב נרמס, קשה לי להכיל את הקושי הזה. אני באתי בשבילו לכאן — לתת חיים במקום שהחיים נחרבו.
אני בקריאת תחנונים — אנא עִזרו לי לצאת מהמצב הזה.
אולי אצליח, אם תעזרו לי, להצליח לעמוד על רגליי. שאצליח לחיות בכבוד ראוי — כביתו של אבי ז"ל, שחיה ומתמודדת עם חיים לצד מחבל מתועב שגר לא רחוק ממני, שגרם לכל האסון.
מעריכה ומודה.
